במשך יותר מעשרים שנה, דנה אדרי הזיזה הרים.
כאחת המפיקות הבכירות בטלוויזיה הישראלית, היא ניהלה מאות אנשים, הובילה הפקות בתקציבי ענק, ועיצבה את הפורמטים הגדולים ביותר בשידור הישראלי.
אבל כשהחיים נעשו כבדים מדי — כשהלחץ, הקצב, והאחריות הגיעו לנקודת שבירה — דנה חיפשה מקום לפרוק.
כל פורטרט מחזיק מבט שלא מסיט עיניים.
היא מצאה סטודיו קטן, קנבס, צבעי שמן וצייר שראה בה משהו.
מה שהתחיל כמקום מפלט הפך לשפה. הרגש שניהלה בפנים שנים — הכאב, העוצמה, האינטואיציה — מצא את דרכו אל הקנבס.
כל פורטרט של דנה מחזיק מבט שלא מסיט עיניים. סיפור שמסרב להישאר שקט. פנים שאומרות את מה שמילים לא יכולות.
דנה לא מציירת נוף. היא מציירת אנשים — ובאנשים, את מה שמסתתר מתחת לפני השטח. הדמויות שלה מביטות בך חזרה. הן לא מבקשות אישור. הן פשוט — שם.
